בשאלת חציצות למיניהן, מתי יוצרות חיוב לחזור ולטבול
דברַי להלן מובאות כעיון, ואין להשליך מהם מסקנות הלכתיות מעשיות אלא בנוסף להתייעצות עם מורה הוראה.
דברַי להלן מובאות כעיון, ואין להשליך מהם מסקנות הלכתיות מעשיות אלא בנוסף להתייעצות עם מורה הוראה.
א
במסכת עירובין (ד:), נלמד מהפסוק "ורחץ את כל בשרו", שלא יהא דבר חוצץ בין גוף הטובל לבין המים. ר' יצחק מסביר שדבר העומד על בשר הטובל המחסה את רוב הגוף (או השער), וגם מקפידים רוב האנשים עליו (כדברי הרא"ש שבטלה דעתה אצל כל אדם, ולא כדברי הבית יוסף ברמב"ם שתלוי בדעתה), מהווה חציצה מדאוריתא. אבל אם זה רוב ולא מקפידים, או מיעוט וכן מקפידים, זה רק חציצה מדרבנן.
מובן שאם אשה טבלה בדרך אשר בו היה חציצה, מדאוריתא או מדרבנן, אנו נחייב אותה לחזור ולטבול שוב, אפילו עברו ימים, או אפילו היתה עם בעלה כבר. זה משום שבלי טבילה הלכתית, האשה עדיין בחזקת נדה. גם אם רק מדרבנן היה חציצה, אנו נחייב אותה טבילה שנית, כי מדין דרבנן, לא עלתה לה טבילה, ועדיין היא בחזקת איסור (אף אם זה רק איסור מטעם דין דרבנן). אם תחזור לטבול, תברך שנית, אף אם החציצה היה מדרבנן.
וכן פוסק השולחן ערוך ביורה דעה, קצ"ח:א. מוסיף הרמ"א שעדיין, לכתחילה, לא תטבול אפילו בדברים שלא חוצצים, גזרה אטו דברים החוצצים, וזה על פי השערי דורא. הט"ז אומר שאף לרמ"א, בדיעבד עלתה לה טבילה, כי לא גוזרים גזרה לגזרה בדיעבד. יוצא שבדבר שאין הקפדה, וזה מיעוט, לא צריכה לחזור ולטבול, אע"פ שלכתחילה לא תטבול כך.
ב
אמרנו לעיל שרעיון "מקפדת" היא, להלכה, אף אם האשה הזאת שלפנינו לא מקפדת, אבל רוב נשים כן. המושג היא, "בטלה דעתה אצל כל אדם". אבל מו"ר הרב קדר זצ"ל כותב שאם זו רוצה דווקא את הדבר (למשל גידול ציפורניים), אז היא לא תהיה נכללת במושג, כיוון שיש לה דעת הפוך מנשים האחרות. לכן, אשה אשר דוקא רוצה משהו שרוב נשים לא רוצות, או אף מקפידות, יוצרת לעצמה מציאות חדשה, כי היא דווקא מקפידה - אבל מקפידה באופן חיובי ולא שלילי. מזה יוצא שאשה אחת, שטובלת בחציצה שמהווה מיעוט, ואינה מקפדת, רק לא משנה לה, ההלכה רואה את זה כאילו מקפידה, משום שרוב נשים היו מקפידות, ולכן בטלה דעתה אצל כל אדם, וצריכה לחזור מעיקר הדין, אפילו אחרי כמה ימים, כמו שהסברנו בחלק א'. אבל אשה אשר דוקא רוצה בדבר זה, לה, לא יהווה הדבר חציצה מדרבנן, ולא תצטרך לחזור ולטבול. ראוי לדבר על ליבה כדי שתנהג כמנהג נשי ישראל שנוטלות ציפרניהן, אבל אי אפשר למנוע ממנה לטבול עם הדבר הזה, אם היא לא רוצה להורידו.
ג
לאור האמור לעיל, ננתח רמ"א בעייתי בסעיף כ. השולחן ערוך שם פוסק שציפורן גדולה מהווה חציצה על עצמה, כי היא מגוף האדם. רק נקרא חציצה אם יש בצק או צואה מתחת לציפורן. השערי דורא אומר שאם שכחה לגזוז ציפרניה, אינו חוצץ אם לא היה בהן לכלוך, אבל מכל מקום טוב להחמיר ותטבול פעם שנייה משום שאי אפשר שלא יהיה שם טיט או משהו.
סיבת השערי דורא להחזירה לטבילה היא פשוטה: זה מאוד קשה להיות בטוח שלא היה לכלוך. לכן, אם אפשר, נחמיר ותטבול שוב. כנראה לפי השערי דורא, זה שהיתה מתכוונת לגזוז ציפרניה ושכחה לא יוצר חציצה, כי חלק מהגוף לא מהווה חציצה אם הוא לא מדלדל (עיין סעיף כ"א). כל הענין הוא רק שקרוב הדבר שהיה שם חציצה כי קשה להיות בטוח במקום כה צר במקרה כזה, שמוכח מזה שהיתה כוונתה לגזוז ורק שכחה, שלא ניקתה יפה. לכן, טוב להחמיר לטבול שוב. אם רק שכחה, אזי בטח לא ניקתה תחת הציפורן כראוי (כמו אשה שדווקא רוצה את הצפרניים ארוכות היתה עושה) ולכן קרוב הדבר שהיה חציצה. גם אפשר לדייק מהשערי דורא שכאשר חוזרת לטבול שנית, הוא לא אומר שחייבת לגזוז הצפרניים קודם (כמו שהרמ"א רומז, ראה לקמן), אלא שתטבול שנית בפשטות. זאת אומרת, אחרי ששכחה, ושמה לב ששכחה, היא יכולה או לגזוז, או לנקות היטב - ואז אין בעייה של טיט. כל הבעייה לשערי דורא עם טיט תחת ציפורן ארוכה זה שאם כיוונה לגזוז ולא עשתה כן, אזי קרוב הדבר שלא ניקתה יפה, ולכן אולי היה טיט. יכולה לתקן פגם זה או ע"י או ליטול את הציפורן, או לנקות יפה, אם דוקא רוצה את הציפורן גדול. ואז, תטבול שוב מחומרא.
סיבת השערי דורא להחזירה לטבילה היא פשוטה: זה מאוד קשה להיות בטוח שלא היה לכלוך. לכן, אם אפשר, נחמיר ותטבול שוב. כנראה לפי השערי דורא, זה שהיתה מתכוונת לגזוז ציפרניה ושכחה לא יוצר חציצה, כי חלק מהגוף לא מהווה חציצה אם הוא לא מדלדל (עיין סעיף כ"א). כל הענין הוא רק שקרוב הדבר שהיה שם חציצה כי קשה להיות בטוח במקום כה צר במקרה כזה, שמוכח מזה שהיתה כוונתה לגזוז ורק שכחה, שלא ניקתה יפה. לכן, טוב להחמיר לטבול שוב. אם רק שכחה, אזי בטח לא ניקתה תחת הציפורן כראוי (כמו אשה שדווקא רוצה את הצפרניים ארוכות היתה עושה) ולכן קרוב הדבר שהיה חציצה. גם אפשר לדייק מהשערי דורא שכאשר חוזרת לטבול שנית, הוא לא אומר שחייבת לגזוז הצפרניים קודם (כמו שהרמ"א רומז, ראה לקמן), אלא שתטבול שנית בפשטות. זאת אומרת, אחרי ששכחה, ושמה לב ששכחה, היא יכולה או לגזוז, או לנקות היטב - ואז אין בעייה של טיט. כל הבעייה לשערי דורא עם טיט תחת ציפורן ארוכה זה שאם כיוונה לגזוז ולא עשתה כן, אזי קרוב הדבר שלא ניקתה יפה, ולכן אולי היה טיט. יכולה לתקן פגם זה או ע"י או ליטול את הציפורן, או לנקות יפה, אם דוקא רוצה את הציפורן גדול. ואז, תטבול שוב מחומרא.
אבל לא כן הרמ"א. הרמ"א אומר שמאחר שכבר נהגו ליטול הצפרניים, אפילו אם צפורן אחת נשאר בידה וטבלה, צריכה טבילה אחרת, וכן נוהגים. הש"כ מביא שדעתו של הרמ"א לא מבוססת על השערי דורא (כי הרמ"א מצריך טבילה, והשערי דורא רק מזכיר לחומרא, וגם שמשמע מהרמ"א שצריכה קודם הטבילה השנייה לגזוז ציפורניה), אלא על הראב"ן, הפוסק נגד השולחן ערוך ודעימיה, ואומר שצפרניים ממש חוצצות כיון שעתידה ליטלן. הש"כ פוסק כרמ"א על פי הראב"ן, שאפילו יום המחרת, אפילו היתה עם בעלה צריכה לחזור לטבול אם יכולה. (הט"ז שלומד את הרמ"א כפוסק כשערי דורא רק מחמיר שתחזור אם יכולה אם לא היתה עם בעלה. ראוי גם לציין שהראב"ן שיטת יחיד, ולכן השו"ע לא פוסק כמותו.)
מה שקשה מכל מה שאמור בש"כ זה, זה שלפי הכללים שהגדרנו לעיל, אם רואים את הציפורן כחציצה, כמו שהש"כ קורא את הרמ"א, אז זה מיעוט המקפדת, אז למה לא נחייב את האשה לחזור ולטבול אף אם לא יכולה? דהיינו, היא לא יצאה ידי טבילה מדרבנן, אז שתחזור לטבול! (לט"ז, לא קשה, כי אפשר להבין שחוזרת לטבול רק כי היא לא בדקה טוב מתחת לציפורן, כדעת השערי דורא, ולכן רק צריכה לטבול שוב מטעם חומרא שלא עיינה בבית הסתרים, ואע"פ שבית הסתרים אם לא עיינה עלתה לה טבילה, כאן קצת יותר חמור כי קרוב הדבר שיש שם משהו חוצץ, עיין קצ"ט:ח-ט. לט"ז ולמרה"ם לובלין, לא תחזור לטבול שוב אם כבר היתה עם בעלה, אף אם עבר הלילה (מהר"ם).) אז למה לש"כ לא נחייב אותה לטבול?
ד
להסבר, נראה לי שיש לחדש שהרמ"א כאן מחדש רובד נוסף לרבדים שהזכרנו עד עתה. עד עתה, אמרנו ש:
- אם זה חציצה דאורייתא, צריכה לחזור ולטבול. (פשוט)
- אם זה חציצה דרבנן, אף אם היא לא מקפדת, בטלה דעתה אצל כל אדם, וחוזרת. (פשוט)
- אם זה חציצה דרבנן, ורוב לא מקפידות, והיא כן, בטלה דעתה ולא חוזרת. (רשב"א)
- אם זה דבר שרוב לא מקפידות, אז לכתחילה לא תטבול, אבל מדיעבד יצאה, ולא חוזרת לטבול. (רמ"א, ט"ז)
- אם זה דבר שאע"פ שרוב מקפידות, יש לה הקפדה חיובית, אין אומרים בטלה דעתה. לא חוזרת, ואף לכתחילה אם היא מתעקשת. (יביע אומר ור' קדר)
עתה, נוסיף שלרמ"א, יש עוד רובד: אם זה מיעוט ורוב לא מקפידות מטעם נוי, אבל מטעם מנהגי טבילה, בנות ישראל קיבלו על עצמן לעשות כן, והיא מעוניינת להצטרף למנהגיהן, רק היה טעות ומשום איזה סיבה, זה לא עבד, בזה, צריכה לחזור, והש"כ מוסיף, אם אפשר. זה לא חיוב גמור, כי זה לא בקטגורית מקפידות מעיקר הדין, אבל זה מספיק כדי ליצור צורך לטבילה שנייה, אם אפשר. ואולי הרמ"א משווה את הרובד החדש הזה למקפדת ממש, ולכן לרמ"א, כל דבר שבנות ישראל יקבלו על עצמן ייהפך לצורך טבילה שנייה, אבל הש"כ מסביר שלדעתו לפחות, זה לא באותו רמה כמו חציצה מדרבנן, ולכן רק חוזרת לטבול אם אפשר. (קיימת גם האפשרות שהש"כ מסביר את הרמ"א ולא מוסיף.)
כמובן, רובד זה צריך להיות מוגדר, כי לא כל דבר שנשים מורידות יכול להיכנס ל"נהגו בנות ישראל". כנראה הרמ"א ממעיט את תוקף הרובד הזה ורק משתמש בו בציפורניים, היכא דהראב"ן עצמו אמר את זה. כמובן, הרובד הזה רק קיים אם קיימת התנאי של הראב"ן, שעתידה ליטל את הציפרניים. לכן אם לא היה לה כוונה זאת, דהיינו, יש לה כוונה נגדית לגדול ציפורניה, לא שייך דין זה של הרמ"א.
(אחר כתבי דברים אלו, עיינתי בכתבה של ר' אריה מנדלקורן, בו הוא מסביר את הסוגיה בעיון, ומסביר את הש"כ ברמ"א כך שזה פשוט חשש לציפורן גדולה שחוצצת לדעת ראב"ן. לפי זה, למה כתב הרמ"א "נהגו בנות ישראל"? כנראה לפי הרב מנדלקורן, עצם הנהגת בנות ישראל זה מוכיח שחששו לראב"ן, ולכן, כותב הרמ"א שנכון לנהוג כך. דהיינו, זה לא רובד חדש ברמ"א, אלא פשוט שבנות ישראל נוהגות כן בגלל שהראב"ן כתב כן, אז לכן, מסתמא זה עומד ליגזז, במיוחד אם שכחה, ולכן תחזור לטבול. אני לא שלם עם זה, כי יוצא א"כ שהמניע לבנות ישראל לנהוג כן הוא השיטה של הראב"ן. אבל זה לא כל כך מסתבר, כי הראב"ן רק אמר דבריו "כיוון שעתידה ליטלן", אבל אם לא עתידה ליטלן, לא אמר דבריו. אם כן, עצם זה שהראב"ן אומר שהציפורן מהווה חציצה אם עתידה ליטלן, לא יכול ליצור מצב שנחייב טבילה שנייה אם שכחה. צריך סיבה אחרת, כמו טעם מנהגי טבילה, כדי ליצור מנהג, עליו יחול דין הראב"ן. בין כה, לא יוצא נ"מ בינו לביני לדינא, כי אני מגדיר את הרובד החדש הזה דווקא בדבר שבו אמר הרמ"א, נהגו בנות ישראל - שזה אך ורק צפרניים.)
דברַי לעיל מובאות כעיון, ואין להשליך מהם מסקנות הלכתיות מעשיות אלא בנוסף להתייעצות עם מורה הוראה.
כמובן, רובד זה צריך להיות מוגדר, כי לא כל דבר שנשים מורידות יכול להיכנס ל"נהגו בנות ישראל". כנראה הרמ"א ממעיט את תוקף הרובד הזה ורק משתמש בו בציפורניים, היכא דהראב"ן עצמו אמר את זה. כמובן, הרובד הזה רק קיים אם קיימת התנאי של הראב"ן, שעתידה ליטל את הציפרניים. לכן אם לא היה לה כוונה זאת, דהיינו, יש לה כוונה נגדית לגדול ציפורניה, לא שייך דין זה של הרמ"א.
(אחר כתבי דברים אלו, עיינתי בכתבה של ר' אריה מנדלקורן, בו הוא מסביר את הסוגיה בעיון, ומסביר את הש"כ ברמ"א כך שזה פשוט חשש לציפורן גדולה שחוצצת לדעת ראב"ן. לפי זה, למה כתב הרמ"א "נהגו בנות ישראל"? כנראה לפי הרב מנדלקורן, עצם הנהגת בנות ישראל זה מוכיח שחששו לראב"ן, ולכן, כותב הרמ"א שנכון לנהוג כך. דהיינו, זה לא רובד חדש ברמ"א, אלא פשוט שבנות ישראל נוהגות כן בגלל שהראב"ן כתב כן, אז לכן, מסתמא זה עומד ליגזז, במיוחד אם שכחה, ולכן תחזור לטבול. אני לא שלם עם זה, כי יוצא א"כ שהמניע לבנות ישראל לנהוג כן הוא השיטה של הראב"ן. אבל זה לא כל כך מסתבר, כי הראב"ן רק אמר דבריו "כיוון שעתידה ליטלן", אבל אם לא עתידה ליטלן, לא אמר דבריו. אם כן, עצם זה שהראב"ן אומר שהציפורן מהווה חציצה אם עתידה ליטלן, לא יכול ליצור מצב שנחייב טבילה שנייה אם שכחה. צריך סיבה אחרת, כמו טעם מנהגי טבילה, כדי ליצור מנהג, עליו יחול דין הראב"ן. בין כה, לא יוצא נ"מ בינו לביני לדינא, כי אני מגדיר את הרובד החדש הזה דווקא בדבר שבו אמר הרמ"א, נהגו בנות ישראל - שזה אך ורק צפרניים.)
דברַי לעיל מובאות כעיון, ואין להשליך מהם מסקנות הלכתיות מעשיות אלא בנוסף להתייעצות עם מורה הוראה.
0 comments:
Post a Comment