במשנה בריש פרק כירה, דף לו: מח' ב"ש נוטלים אבל לא מחזירים (רש"י אומר כי מחזי כמבשל), וב"ה מתירים אף להחזיר. לח: ר' ששת אומר לב"ה, מחזירין אפילו בשבת.מח' בגמ' אם צריך עודו בידו ודעתו להחזיר, או מותר אף עם אחד מן התנאים. מיחם למיחם, תלה במקל, על מטה, תיקו.
- לרש"י, המשנה מדבר בליל שבת, וזה עיקר המח', ולכן דברי ר' ששת שמחזירין אפילו בשבת, מדובר ביום המחרת.הייתי חושב שבליל שבת מותר כי מוכח שאדעתה לאהדורי בשביל מחרת, אבל בשבת לא מוכחא מילתא, קמ"ל שאף ביום השבת מותר.לרש"י, לב"ש, מה שאסור זה ליל שבת.
- אבל תוס' אומר שפשטות המשנה מורה על עובדה שעיקר המח' זה בחול, לא בשבת. כל המשנה מובן יותר בקלות (במיוחד חלק הראשון) בערב שבת. לכן דברי ר' ששת "אפילו בשבת" מוסבים על ליל שבת. לתוס', מה שאסור לב"ש זה ערב שבת אם לא יוכל להרתיחו מבעוד יום. זה בעייתי לי, למה שיהיה אסור בע"ש, אף אם לא יוכל להרתיח מבעוד יום? איך זה שונה משהייה שמותר לפני שבת כדי שייגמר בישולו בשבת עצמו? איך חזרה זה אסור בגלל מחזי כמבשל אבל שהייה מותר?
- לענות על שאלתי, עיין רא"ש שמסביר. כמו תוס' הוא שואל כמה זמן קודם שבת אסור להחזיר? ועונה, 1 אסור היכא דנתקרר ואין שהות להרתיח מבעוד יום. אבל לא שמח עם זה, כי אז יש הבדל בין איסור חזרה בשבת לבע"ש, שבשבת אסור אף אם רותח, אבל בע"ש מותר אם כבר רותח. אז מסיק רא"ש וגם תוס' ש2 בע"ש אף אם רותח אסור כל היכא דאם היה קר לא היה יכול להרתיח עד שבת. ואיסור חול של חזרה זה כמו של שבת. בשבת כבר נתבשל ורק נמצא על הכירה להשהותה שם, כן נמי בע"ש, אסור להחזיר היינו אחר שנגמר הבישול ומניחה עומדת על הכירה להחזיק החום. ואם נטלה אז מן הכירה, אסור להחזירה, אטו שבת (אטו מחזי כמבשל שזה הסיבה שחזרה אסורה בשבת עצמה). וכולה חדא גזרה, כיון שלא מתבשלת עוד על הכירה זה כתחילת שהייה, ואם שרינן להחזיר מבעוד יום, יבוא לעשות כן בשבת. אבל כל זמן שלא נתבשלה כל צרכה וודאי נוטל ומחזיר כל הזמן, כי זה שהייה ולא חזרה. כל זמן שהוא עומד על האש בלא הפרעה ברציפות, זה שהייה שמותר. מיד כשמוריד מהאש, זה שובר את השהייה, ומייד כשיחזיר, זה ממש מחזי כמבשל, זה נראה כמו הפעולה של מבשל.
- לרש"י, המשנה מדבר בליל שבת, וזה עיקר המח', ולכן דברי ר' ששת שמחזירין אפילו בשבת, מדובר ביום המחרת.הייתי חושב שבליל שבת מותר כי מוכח שאדעתה לאהדורי בשביל מחרת, אבל בשבת לא מוכחא מילתא, קמ"ל שאף ביום השבת מותר.לרש"י, לב"ש, מה שאסור זה ליל שבת.
- אבל תוס' אומר שפשטות המשנה מורה על עובדה שעיקר המח' זה בחול, לא בשבת. כל המשנה מובן יותר בקלות (במיוחד חלק הראשון) בערב שבת. לכן דברי ר' ששת "אפילו בשבת" מוסבים על ליל שבת. לתוס', מה שאסור לב"ש זה ערב שבת אם לא יוכל להרתיחו מבעוד יום. זה בעייתי לי, למה שיהיה אסור בע"ש, אף אם לא יוכל להרתיח מבעוד יום? איך זה שונה משהייה שמותר לפני שבת כדי שייגמר בישולו בשבת עצמו? איך חזרה זה אסור בגלל מחזי כמבשל אבל שהייה מותר?
- לענות על שאלתי, עיין רא"ש שמסביר. כמו תוס' הוא שואל כמה זמן קודם שבת אסור להחזיר? ועונה, 1 אסור היכא דנתקרר ואין שהות להרתיח מבעוד יום. אבל לא שמח עם זה, כי אז יש הבדל בין איסור חזרה בשבת לבע"ש, שבשבת אסור אף אם רותח, אבל בע"ש מותר אם כבר רותח. אז מסיק רא"ש וגם תוס' ש2 בע"ש אף אם רותח אסור כל היכא דאם היה קר לא היה יכול להרתיח עד שבת. ואיסור חול של חזרה זה כמו של שבת. בשבת כבר נתבשל ורק נמצא על הכירה להשהותה שם, כן נמי בע"ש, אסור להחזיר היינו אחר שנגמר הבישול ומניחה עומדת על הכירה להחזיק החום. ואם נטלה אז מן הכירה, אסור להחזירה, אטו שבת (אטו מחזי כמבשל שזה הסיבה שחזרה אסורה בשבת עצמה). וכולה חדא גזרה, כיון שלא מתבשלת עוד על הכירה זה כתחילת שהייה, ואם שרינן להחזיר מבעוד יום, יבוא לעשות כן בשבת. אבל כל זמן שלא נתבשלה כל צרכה וודאי נוטל ומחזיר כל הזמן, כי זה שהייה ולא חזרה. כל זמן שהוא עומד על האש בלא הפרעה ברציפות, זה שהייה שמותר. מיד כשמוריד מהאש, זה שובר את השהייה, ומייד כשיחזיר, זה ממש מחזי כמבשל, זה נראה כמו הפעולה של מבשל.
0 comments:
Post a Comment