ה. ר' יוחנן בענין זריקה והנחתה: הגדרה
הקדמה:
זריקה יותר מד' אמות ברה"ר הינה תולדה דהוצאה. לכן, כמו אביה, היא צריכה עקירה והנחה המיוחסות לאדם הפועל, העושה את המלאכה. כמובן, זריקה שונה מהוצאה, כי אע"פ שהעקירה נעשתה בפועל, ההנחה מתבצעת ממילא, בלי הנחה פועלת (אקטיבית). על אף זאת, נחשבת הנחה זו הנחה המיוחסת לאדם הפועל מספיק כדי להחשב להנחה שמחייבת אותו במלאכה. (דבר זה מוכח מלשון הגמ' ורמב"ם, עיי' ניסוחו בהל' שבת, פרק י"ג הלכה י"ג.)
עוד דבר שחשוב לזכור: ד' על ד' זה נחשב מקום אחד בהלכות שבת, ולכן, אולי כאשר אנו מדברים על מקום והנחה במקום, סטייה של פחות מד' לא נחשב מקום אחר, אלא נחשב אותו מקום.
הגמרא:
יש גרסא אחרת, אבל קודם נתעסק בגירסא שלפנינו.
ר' יוחנן אומר ה' מימרות בה. בחצי השני של העמוד:
1) ידו של אדם חשובה כד' על ד' אפילו היכא דלא אחשביה.
2) זרק חפץ ונח בתוך ידו של חבירו, חייב הראשון (בגלל 1).
3) עמד במקומו וקיבל החפץ, חייב הראשון.
4) עקר ממקומו וקיבל, פטור הראשון.
5) אדם אחד זרק, עקר וקיבל החפץ, ר' יוחנן שואל אם הוי כאדם אחד (וחייב) או שני בני אדם (ופטור). השאלה היא האם שני כחות באדם אחד כאדם אחד או שני בני אדם.
אפשרויות בהגדרת המקרים שבגמרא:
מקרים 2, 3 ו4 לא מדוייקים, וצריכים ביאור. מה בדיוק קורא במקרים? יש כמה אפשרויות:
א) אדם המקבל עמד עם כף יד פתוח ונפל החפץ עליו, ולא סגר את ידו.
ב) אדם המקבל עמד עם כף יד פתוח ונפל החפץ עליו, וסגר ידו לשמרה.
ג) אדם המקבל עמד במקומו, והושיט ידו ולקח את החפץ מהאוויר.
ד) אדם המקבל עקר ממקומו ולקח את החפץ מהאוויר.
כמובן, א' מתייחס ל2, וד' מתייחס ל4. אבל האם 3 מתאמת דרך אפשרות ב' (ואז ג' זה כבר כמו 4) או ג' (ובמקרה זה ב' כמו 2)?
כדי לענות על שאלה זו, צריכים אנו להבין מה החילוק המדוייקת המחלקת בין 3 ל4.
אפשרויות בהבנת החילוק המחלק בין 3 ל4:
a) זה ענין של אחשביה: אתה צריך להחשיב את היד למקום הנחה, ואם לא תעשה כן לא יהיה הנחה. זה ענין מיוחד ליד, וזה למה שב3 אתה חייב, כי החפץ נח (תוך ד' או) במקום שהחשבת שיהיה מקום להנחתו. אבל ב4, אין אחשביה ולכן לא חייב. אפשרות זו לא עובדת, כי כל חידוש 2 בגמרא זה שלפי רבא ור' יוחנן, אע"פ שלא אחשביה, עדיין יד נחשב ד' על ד'!
b) זה שאלה של הנחה השייכת לאותו אדם שעשה את העקירה. כאשר ההנחה מיוחסת לעוקר, יש לנו מלאכה שלמה הנעשית ע"י אדם אחד. אבל אם נחשב ההנחה לשל המקבל, אז לא יהיה חייב הראשון. וב3, החפץ מונח ממניע ומכוח הראשון (אולי כי נח תוך ד' ממקום שנתכוין) ולכן חייב, משא"כ במקרה 4.
c) השאלה היא האם החפץ סוף סוף נח במקום (או תוך ד') שהתכוון הזורק מקודם. הנקודה המכריעה פה זה כוונת הזורק. בגלל שההנחה לא כ"כ מיוחסת לעקירה בכלל בזריקה, כי זה פאסיבי, לכן צריכים שהיתה מחשבתו, דהיינו, כוונתו, למסלול (trajectory) הזה.
d) אפשר להגיד שונה מc, שזה רק שאלה של פוטנציל בזריקה, שלא קשור לכוונת הזורק. אם נעשתה הפוטנציל אז חייב, ואם לא, פטור. זה מאוד דומה לb ולדעתי זהה לזה.
עתה נבדק את שיטות הראשונים ונגלה אם אפשר להחליט על האפשרויות האלה מדבריהם המדוייקים.
שיטת רש"י:
ב4, רש"י מסביר שפטור בגלל ש"לא עביד הנחה". על אף שדבר זה אולי משמע שאין הנחה בכלל, מיד בא הד"ה (שמפרש את הסיבה לחייב ב5) הבא לבאר: "הא עבד עקירה והנחה". במקרה שאדם אחד זורק ורץ ותופס, וודאי שיהיה חייב (זה ההווא אמינא של הגמ'), כי הוא עשה עקירה והנחה. מוכח משורה זו שוודאי וודאי, אע"פ שנעקר ממקומו ותופס, עדיין נחשב הנחה. לכן, מה שאמר רש"י בהסבר לפרש ב4 זה וודאי בא לומר שלא עביד הזורק הנחה, אלא ההנחה מתייחסת לאדם השני.
עכשיו, בד"ה הבא, שמבאר למה יש הו"א שיהיה פטור אדם אחד אם זה כשני בני אדם, כותב רש"י:
i) דהוו להו שנים שעשאוה,
ii) דכיון שלא הניח החפץ לילך עד מקום הילוכו ולנוח, אלא רץ אחריו ועכבו,
iii) הויא ליה עקירה קמייתא בלא הנחה.
למה רש"י מתעקש לומר שרץ אחריו ועכבו?
הסיבה היא שכאשר אנו מתעסקים במלאכה אחת שיכולה להיעשות ע"י אדם אחד, ועשאוה שניים, הם פטורים (עיי' ג.). לכן רש"י צריך להסביר למה אדם אחד שרץ ותופס מעצמו יהיה פטור, הלא זה אדם אחד! לכן רש"י מסביר שכאשר יש לאדם אחד שני מעשים, שני כוחות, והמעשה השני (כוח השני) היא סותרת למעשה הראשון, אז זה כשני בני אדם, ופטור, כי העקירה קמייתא שהתבצעת ע"י האדם היתה בלא הנחה שיכולה להתייחס לעקירה. ההנחה מתייחסת לכח השני ולא הראשון! ולכן צריך רשֲ"י להגדיר את מקרה 5 כיירוט, כדי שיהיה הו"א של פטור – כי אם לא, ההנחה נובע ישירות מהעקירה, וזה וודאי חייב.[1]
הסבר זה ברש"י עובד יפה עם הסבר b שלנו מקודם, ואז החילוק בין חייב לפטור יהיה בין ג' לד'.
(בעייה עם רש"י זה שהגמ' מתעקשת לומר הוי כשני בני אדם דמי ופטור, והרי רש"י אומר בלי כל הכינויים, שזה זהה לשניים שעשאוה, לא כשניים שעשאוה. אבל תוס' עוזר לנו להבין גם ברש"י שההשוואה היא לא במקרה, אלא בדין, הדין זה של שניים שעשאוה.)
שיטת רבינו חננאל:
תוספות מזכירים את שיטת ר"ח, ומצביע לגירסא אחרת שיש לו. לר"ח, מקרה 5 זה מנוסח כך: אדם אחד זרק, עקר וקיבל החפץ, ר' יוחנן שואל אם הוי כאדם אחד (ופטור) או שני בני אדם (וחייב). השאלה היא האם שני כחות באדם אחד כאדם אחד או שני בני אדם.
גירסא זו קשה, כי בהבנות שלנו עד כה, "כשני בני אדם" היה תמיד סיבה לפטור, כי המלאכה מיוחסת לשניים, וזה סיבה לפטור! לכן, ר"ח (לפחות לפי מהלכו של תוס' תוך דברי ר"ח -- ברמב"ן נראה שזה לא כ"כ פשוט) רואה את מקרה 5 כמקביל לא ל4 (כמו שתמיד הבננו בפשטות מהגמ' וגם בבירור משיטת רש"י), אלא 3[2]! דהיינו: אם זה כשני בני אדם, זה זהה למקרה שבו אדם אחד זורק, ואדם שני עומד במקומו ומקבל את החפץ. (רעיון זה בר"ח ברור מדברי תוס' אשר כתבו ש"הכא נמי, כי קבלה הוא עצמו ולא חטפה מהילוכו -- ליחייב.") לא כמו שהבהיר רש"י, שהזורק עצר את החפץ תוך אווירו (ii), אלא שהגיע למקום ששם ינוח החפץ מבחינת המסלול, ועמד שם לקבלו. במקרה כזה, הראשון חייב. למה? הבה נבדק בלשון ר"ח ונראה.
על 3, ר"ח אומר: "כגון שזרק לחבירו, חייב, בזה שנעשית מחשבתו." ברור שלר"ח, סיבת ההלכה במקרה 3 היא שנתקיימה מחשבתו של הזורק. דהיינו, אנחנו לא מעוניינים בהנחה עצמה (b), וגם לא בפוטנציל של הזריקה (d, אם אכן d שונה מb), אלא בכוונת, במחשבת הזורק והגשמת רצונו.
לפי זה, יוצא שהנחה אולי אפילו לא דין בכלל בזורק! אלא זה היכי תימצא שכוונת הזורק יתגשם. (ובאמת, בנקודותיו על פירוש הרמב"ן, אומר כן הרב פישר.)[3]
אז לפי כל האמור, במקרה 5, צד החיוב סיבתה, לר"ח, היא שנעשתה כוונתו. אע"פ שנעשה ע"י שני בני אדם, זה לא פוגם בכוונה שהתגשמה, וזהו עיקר החיוב במלאכת זורק. ועל צד הפטור, אם הוי כאדם אחד, ר"ח מסביר שזה סתם כמושיט מידו אחת לידו אחרת, אע"פ שעבר ברה"ר, לא משנה לנו. עכשיו נבאר את עניין זה.
בהסבר ר"ח למה אם הוי כאדם אחד, יהיה פטור, ר"ח אומר: "לא נעקר ממקום זה והונח במקום אחר, אלא מקום העקירה הוא מקום ההנחה." כל המעשה של הזזת חפץ נעשית באותו מקום[4]. איך אפשר להבין רעיון כזה שאע"פ שחפץ נזרק ועובר למקום אחר, עדיין נחשב כאילו שהוא באותו מקום אשר ממנו נזרק?
החתם סופר נתפס בשאלה זו. הוא שואל למה בעירובין צח:, תוס' מצטטים ר"ח שאומר שאדם שעומד במקום אחד, ומעביר חפץ מצד אחד לצד שני, ומניחו מחוץ לד' אמות שהיה החפץ קודם, חייב. תוס' עונים, אתה חייב כי היד עובר וזז ומניח חפץ חוץ מד' אמות, לכן היד לא נחשב מונח כל הזמן אגב הגוף שלא זז. חת"ס אומר שברור שתוס' רואים הבדל בין המקרה שם למקרה שלנו, אבל מה ההבדל בין שם לכאן?
להסבר לשאלה המרכזית הזו בשיטת ר"ח, יש שני זרמים שבאמת מורים על אותו ענין. אבאר את שניהם:
דרך א': ברה"ר, אדם יש לו כעין רשות שלעצמו, וזה, ד' אמות, שהם "מקומו" של אדם. מחוץ לעירוב תחומין, יש לאדם ד' אמות לשימוש גופו, ידיו ורגליו. בתוך רה"ר, עדיין יש ד' אמות לאדם שהם שייכים לו, ואם אדם מוליך ומביא חפצים תוך ד' אמות שלו כל היום כולו, לא עשה מלאכה. כאשר עובר אדם את הקו האדום ומעביר דבר חוץ לד' אמות שלו, הוא כאילו מעביר מרשות לרשות, וחייב משום מעביר ד' אמות ברה"ר.
כמובן, אנו לא סופרים את ד' אמותיו של אדם כל הזמן, כי הם תמיד משתנים. אדם המהלך ברה"ר, יש לו כמין עיגול של ד' אמות הזזות בתמידיות אתו, והוא עומד בנקודה המרכזית בה. אבל, כאשר אדם מתחיל לטלטל משהו, עכשיו הוא הגדיר את תחילת מקום ד' אמותיו. עכשיו שנושא משהו, כאילו שהקצה של ד' אמותיו נהדקות ארצה, והוא מהלך מקצה ד' אמותיו עד תחילת רה"ר (קצה הסופי של ד' אמותיו). הד' אמות קובעו ע"י מעשה זה של העברה שהוא עושה, וכשהוא עובר את הסף של ד' אמות, עבר על איסור דאו'.
אבל, כאשר אדם זורק חפץ באויר, אז כשהוא מהלך ברה"ר, הד' אמות לא נהדקות ארצה, כי אין לו חפץ ביד, ואין סיבה שהד' אמות לא ימשיכו לזוז בתמידיות איתו. כאשר עומד שוב במקום השני, הד' אמות הם אותם ד' אמות אשר היו כאשר הוא זרק ועקר את החפץ. אע"פ שמבחינת הקרקע, הם אמות שונות, לגבי הגברא, לגבי מלאכת הזורק השייכת לו, הם אותם הד' אמות. וזה בדיוק השאלה, האם הד' אמות זזים אתו, וזהים לאיפה שהתחיל לזרוק, או לא? זה ספק ר' יוחנן.
ליתר ביאור, נסביר בדרך אחר, עם מילים קצת שונות, אבל הרעיון הוא שווה. כאשר חפץ נמצא בידו של אדם, יש לו מציאות דוּאַלְית:
א) נחשב מונח על הגוף/יד הזה, ו
ב) נחשב מונח ברשות אשר בו נמצא הגוף/יד.
מעשה זריקה מקיימת עקירה מן הגוף ותחילת ההולכה מקיימת עקירה מן הרשות בו נמצא הגוף.
במקרה שלנו, החפץ נזרק מן היד ונתפס ביד אחר. כיוון ששני הידיים שייכים לאותו אדם, אפשר להתעלם מן העובדא שהאדם זז, כי החפץ נעקר מן הגוף ואח"כ נח שוב על הגוף. החפץ למעשה נשאר באותו יד ממנו יצא. לכן זה כאילו לא זז. לעומת זו, כאשר האדם זז בעצמו, ועובר ברה"ר, אי אפשר לחלק את היד מן ההעברה ברה"ר, ולכן, זה עבר ד' אמות ברה"ר וחייב. העקירה עוקרת מן הקרקע ומניחה שוב על הקרקע.
שיטת חכמי ספרד:
כאשר למדנו את שיטת ר"ח, היה ברור מתוס' וגם היה הגיוני שר"ח משווה בין מקרה 5 למקרה 3. אבל דבר זה לא מוסכם לכל הראשונים.
הרמב"ן בפירושו לדברי ר"ח מזכיר את המהלך בה נקט תוס', ולא דאיק לו. הוא מתקשה כי אם החפץ עבר עד מקום אשר היה הולך להיות נח על פי הזריקה הראשונה, איך אפשר להגדיר את זה כשני כוחות? הרי הכח המעשי אשר ביצע את כל המלאכה, כח אחד היא! נכון שחייב הזורק, אבל איך אפשר בכלל להגדיר את זה כשני כחות באדם אחד? זה כח אחד באדם אחד!
על כן מביא הרמב"ן אפשרות שנייה בהסבר המקרה לפי ר"ח, דחוקה מאוד: "כגון שקיבל בעקירה ממקומו", שהחפץ נעצר על ידו קודם שהגיע למקום אשר היה מגיע על ידי המעשה הראשון. עכשיו מובן היטב איך אפשר להיות הוא אמינא שהמעשה מוגדר כ"שני כוחות". ושאלת ר' יוחנן היא: האם המקרה הזה למקרה של (בלשון הרמב"ן) "שני בני אדם דמי, בעומד ומקבל"? דהיינו, בצד זה של שאלת הגמ', הרמב"ן משווה את 5 למקרה של אי-יירוט (מקרה 3), "דהא, עקירה והנחה תרוייהו מכחו אתו". סיבת החיוב במקרה 3 זה שההנחה נובעת ישירות מן מעשה העקירה, אז הם כנעשו ע"י הזורק , ולכן חייב. במקרה 5, בגלל שיש רק אדם הפועֵל אחד, זה רק יכול להיות שני כחות אם מדובר ביירוט. לכן מדובר ביירוט, וזה שני כחות, והם נעשו ע"י אדם אחד, ולכן חייב. מורם מכל זה, שיש שני מוצרכים לחייב: 1) שהמעשה ייעשה ע"י שני כחות (וזה נותן הוא אמינא של פטור), וגם ש2) שני הכחות הללו ייעשו ע"י אדם אחד. עד כאן דעת הרמב"ן, ורשב"א גם כן כותב כמעט אותם המילים.
עכשיו, לצד השני של שאלת ר' יוחנן: "או דילמא, כאדם אחד דמי", ואומר הרמב"ן: "שעשה עקירה ולא הניחה במקום אחר דפטור, והכא נמי, ההנחה לא נעשית מכחו הראשון". רמב"ן בפירוש מתנגד לדברי ר"ח, שהוי כמושיט מימינו לשמאלו, או עקירה זוהי מקום ההנחה. הרמב"ן מסביר שבגלל שההנחה לא נעשית מכח העקירה, שמא זה שווה למקרה בו עשה אדם עקירה ולא עשה הנחה, כי ההנחה באה מכח אחר לגמרי. ע"י זה, מצרף הרמב"ן עוד תנאי לחיוב בזריקה, 3) שההנחה תהיה תוצאה ישירה של העקירה. ושאלת הר' יוחנן בגמ' היא: האם תנאי 3, זה רק במקרה בו מדובר בשני בני אדם, ולכן יש סיבה טובה לחלק את המלאכה, אבל במקרה 5 שמדובר באותו זורק לאורך כל המלאכה, אין צורך בתנאי 3, ולכן הוי כשני בני אדם וחייב, או דילמא, אפילו במקרה 5, יש צורך בתנאי 3 ולכן הוי כאדם אחד ופטור.[5]
כמובן, הבנה זו בגמ' דחוקה. לכן מסיים רמב"ן ב"יש לרש"י ז"ל פירוש אחר טוב מזה [הפירוש שהסברנו באריכות לעיל], אבל אין הגירסא מודה לו." רמב"ן מתאבל על זה שאין בידו גירסא שיכולה לכלכל את שיטת רש"י, ולכן עומד בדוחקו. לעומת זו, הרשב"א, אחרי כל הענין, מוכן לקבל את שיטת רש"י כיותר נכונה, ואומר בפשטות, "רש"י פירש...וכן עיקר."
הקדמה:
זריקה יותר מד' אמות ברה"ר הינה תולדה דהוצאה. לכן, כמו אביה, היא צריכה עקירה והנחה המיוחסות לאדם הפועל, העושה את המלאכה. כמובן, זריקה שונה מהוצאה, כי אע"פ שהעקירה נעשתה בפועל, ההנחה מתבצעת ממילא, בלי הנחה פועלת (אקטיבית). על אף זאת, נחשבת הנחה זו הנחה המיוחסת לאדם הפועל מספיק כדי להחשב להנחה שמחייבת אותו במלאכה. (דבר זה מוכח מלשון הגמ' ורמב"ם, עיי' ניסוחו בהל' שבת, פרק י"ג הלכה י"ג.)
עוד דבר שחשוב לזכור: ד' על ד' זה נחשב מקום אחד בהלכות שבת, ולכן, אולי כאשר אנו מדברים על מקום והנחה במקום, סטייה של פחות מד' לא נחשב מקום אחר, אלא נחשב אותו מקום.
הגמרא:
יש גרסא אחרת, אבל קודם נתעסק בגירסא שלפנינו.
ר' יוחנן אומר ה' מימרות בה. בחצי השני של העמוד:
1) ידו של אדם חשובה כד' על ד' אפילו היכא דלא אחשביה.
2) זרק חפץ ונח בתוך ידו של חבירו, חייב הראשון (בגלל 1).
3) עמד במקומו וקיבל החפץ, חייב הראשון.
4) עקר ממקומו וקיבל, פטור הראשון.
5) אדם אחד זרק, עקר וקיבל החפץ, ר' יוחנן שואל אם הוי כאדם אחד (וחייב) או שני בני אדם (ופטור). השאלה היא האם שני כחות באדם אחד כאדם אחד או שני בני אדם.
אפשרויות בהגדרת המקרים שבגמרא:
מקרים 2, 3 ו4 לא מדוייקים, וצריכים ביאור. מה בדיוק קורא במקרים? יש כמה אפשרויות:
א) אדם המקבל עמד עם כף יד פתוח ונפל החפץ עליו, ולא סגר את ידו.
ב) אדם המקבל עמד עם כף יד פתוח ונפל החפץ עליו, וסגר ידו לשמרה.
ג) אדם המקבל עמד במקומו, והושיט ידו ולקח את החפץ מהאוויר.
ד) אדם המקבל עקר ממקומו ולקח את החפץ מהאוויר.
כמובן, א' מתייחס ל2, וד' מתייחס ל4. אבל האם 3 מתאמת דרך אפשרות ב' (ואז ג' זה כבר כמו 4) או ג' (ובמקרה זה ב' כמו 2)?
כדי לענות על שאלה זו, צריכים אנו להבין מה החילוק המדוייקת המחלקת בין 3 ל4.
אפשרויות בהבנת החילוק המחלק בין 3 ל4:
a) זה ענין של אחשביה: אתה צריך להחשיב את היד למקום הנחה, ואם לא תעשה כן לא יהיה הנחה. זה ענין מיוחד ליד, וזה למה שב3 אתה חייב, כי החפץ נח (תוך ד' או) במקום שהחשבת שיהיה מקום להנחתו. אבל ב4, אין אחשביה ולכן לא חייב. אפשרות זו לא עובדת, כי כל חידוש 2 בגמרא זה שלפי רבא ור' יוחנן, אע"פ שלא אחשביה, עדיין יד נחשב ד' על ד'!
b) זה שאלה של הנחה השייכת לאותו אדם שעשה את העקירה. כאשר ההנחה מיוחסת לעוקר, יש לנו מלאכה שלמה הנעשית ע"י אדם אחד. אבל אם נחשב ההנחה לשל המקבל, אז לא יהיה חייב הראשון. וב3, החפץ מונח ממניע ומכוח הראשון (אולי כי נח תוך ד' ממקום שנתכוין) ולכן חייב, משא"כ במקרה 4.
c) השאלה היא האם החפץ סוף סוף נח במקום (או תוך ד') שהתכוון הזורק מקודם. הנקודה המכריעה פה זה כוונת הזורק. בגלל שההנחה לא כ"כ מיוחסת לעקירה בכלל בזריקה, כי זה פאסיבי, לכן צריכים שהיתה מחשבתו, דהיינו, כוונתו, למסלול (trajectory) הזה.
d) אפשר להגיד שונה מc, שזה רק שאלה של פוטנציל בזריקה, שלא קשור לכוונת הזורק. אם נעשתה הפוטנציל אז חייב, ואם לא, פטור. זה מאוד דומה לb ולדעתי זהה לזה.
עתה נבדק את שיטות הראשונים ונגלה אם אפשר להחליט על האפשרויות האלה מדבריהם המדוייקים.
שיטת רש"י:
ב4, רש"י מסביר שפטור בגלל ש"לא עביד הנחה". על אף שדבר זה אולי משמע שאין הנחה בכלל, מיד בא הד"ה (שמפרש את הסיבה לחייב ב5) הבא לבאר: "הא עבד עקירה והנחה". במקרה שאדם אחד זורק ורץ ותופס, וודאי שיהיה חייב (זה ההווא אמינא של הגמ'), כי הוא עשה עקירה והנחה. מוכח משורה זו שוודאי וודאי, אע"פ שנעקר ממקומו ותופס, עדיין נחשב הנחה. לכן, מה שאמר רש"י בהסבר לפרש ב4 זה וודאי בא לומר שלא עביד הזורק הנחה, אלא ההנחה מתייחסת לאדם השני.
עכשיו, בד"ה הבא, שמבאר למה יש הו"א שיהיה פטור אדם אחד אם זה כשני בני אדם, כותב רש"י:
i) דהוו להו שנים שעשאוה,
ii) דכיון שלא הניח החפץ לילך עד מקום הילוכו ולנוח, אלא רץ אחריו ועכבו,
iii) הויא ליה עקירה קמייתא בלא הנחה.
למה רש"י מתעקש לומר שרץ אחריו ועכבו?
הסיבה היא שכאשר אנו מתעסקים במלאכה אחת שיכולה להיעשות ע"י אדם אחד, ועשאוה שניים, הם פטורים (עיי' ג.). לכן רש"י צריך להסביר למה אדם אחד שרץ ותופס מעצמו יהיה פטור, הלא זה אדם אחד! לכן רש"י מסביר שכאשר יש לאדם אחד שני מעשים, שני כוחות, והמעשה השני (כוח השני) היא סותרת למעשה הראשון, אז זה כשני בני אדם, ופטור, כי העקירה קמייתא שהתבצעת ע"י האדם היתה בלא הנחה שיכולה להתייחס לעקירה. ההנחה מתייחסת לכח השני ולא הראשון! ולכן צריך רשֲ"י להגדיר את מקרה 5 כיירוט, כדי שיהיה הו"א של פטור – כי אם לא, ההנחה נובע ישירות מהעקירה, וזה וודאי חייב.[1]
הסבר זה ברש"י עובד יפה עם הסבר b שלנו מקודם, ואז החילוק בין חייב לפטור יהיה בין ג' לד'.
(בעייה עם רש"י זה שהגמ' מתעקשת לומר הוי כשני בני אדם דמי ופטור, והרי רש"י אומר בלי כל הכינויים, שזה זהה לשניים שעשאוה, לא כשניים שעשאוה. אבל תוס' עוזר לנו להבין גם ברש"י שההשוואה היא לא במקרה, אלא בדין, הדין זה של שניים שעשאוה.)
שיטת רבינו חננאל:
תוספות מזכירים את שיטת ר"ח, ומצביע לגירסא אחרת שיש לו. לר"ח, מקרה 5 זה מנוסח כך: אדם אחד זרק, עקר וקיבל החפץ, ר' יוחנן שואל אם הוי כאדם אחד (ופטור) או שני בני אדם (וחייב). השאלה היא האם שני כחות באדם אחד כאדם אחד או שני בני אדם.
גירסא זו קשה, כי בהבנות שלנו עד כה, "כשני בני אדם" היה תמיד סיבה לפטור, כי המלאכה מיוחסת לשניים, וזה סיבה לפטור! לכן, ר"ח (לפחות לפי מהלכו של תוס' תוך דברי ר"ח -- ברמב"ן נראה שזה לא כ"כ פשוט) רואה את מקרה 5 כמקביל לא ל4 (כמו שתמיד הבננו בפשטות מהגמ' וגם בבירור משיטת רש"י), אלא 3[2]! דהיינו: אם זה כשני בני אדם, זה זהה למקרה שבו אדם אחד זורק, ואדם שני עומד במקומו ומקבל את החפץ. (רעיון זה בר"ח ברור מדברי תוס' אשר כתבו ש"הכא נמי, כי קבלה הוא עצמו ולא חטפה מהילוכו -- ליחייב.") לא כמו שהבהיר רש"י, שהזורק עצר את החפץ תוך אווירו (ii), אלא שהגיע למקום ששם ינוח החפץ מבחינת המסלול, ועמד שם לקבלו. במקרה כזה, הראשון חייב. למה? הבה נבדק בלשון ר"ח ונראה.
על 3, ר"ח אומר: "כגון שזרק לחבירו, חייב, בזה שנעשית מחשבתו." ברור שלר"ח, סיבת ההלכה במקרה 3 היא שנתקיימה מחשבתו של הזורק. דהיינו, אנחנו לא מעוניינים בהנחה עצמה (b), וגם לא בפוטנציל של הזריקה (d, אם אכן d שונה מb), אלא בכוונת, במחשבת הזורק והגשמת רצונו.
לפי זה, יוצא שהנחה אולי אפילו לא דין בכלל בזורק! אלא זה היכי תימצא שכוונת הזורק יתגשם. (ובאמת, בנקודותיו על פירוש הרמב"ן, אומר כן הרב פישר.)[3]
אז לפי כל האמור, במקרה 5, צד החיוב סיבתה, לר"ח, היא שנעשתה כוונתו. אע"פ שנעשה ע"י שני בני אדם, זה לא פוגם בכוונה שהתגשמה, וזהו עיקר החיוב במלאכת זורק. ועל צד הפטור, אם הוי כאדם אחד, ר"ח מסביר שזה סתם כמושיט מידו אחת לידו אחרת, אע"פ שעבר ברה"ר, לא משנה לנו. עכשיו נבאר את עניין זה.
בהסבר ר"ח למה אם הוי כאדם אחד, יהיה פטור, ר"ח אומר: "לא נעקר ממקום זה והונח במקום אחר, אלא מקום העקירה הוא מקום ההנחה." כל המעשה של הזזת חפץ נעשית באותו מקום[4]. איך אפשר להבין רעיון כזה שאע"פ שחפץ נזרק ועובר למקום אחר, עדיין נחשב כאילו שהוא באותו מקום אשר ממנו נזרק?
החתם סופר נתפס בשאלה זו. הוא שואל למה בעירובין צח:, תוס' מצטטים ר"ח שאומר שאדם שעומד במקום אחד, ומעביר חפץ מצד אחד לצד שני, ומניחו מחוץ לד' אמות שהיה החפץ קודם, חייב. תוס' עונים, אתה חייב כי היד עובר וזז ומניח חפץ חוץ מד' אמות, לכן היד לא נחשב מונח כל הזמן אגב הגוף שלא זז. חת"ס אומר שברור שתוס' רואים הבדל בין המקרה שם למקרה שלנו, אבל מה ההבדל בין שם לכאן?
להסבר לשאלה המרכזית הזו בשיטת ר"ח, יש שני זרמים שבאמת מורים על אותו ענין. אבאר את שניהם:
דרך א': ברה"ר, אדם יש לו כעין רשות שלעצמו, וזה, ד' אמות, שהם "מקומו" של אדם. מחוץ לעירוב תחומין, יש לאדם ד' אמות לשימוש גופו, ידיו ורגליו. בתוך רה"ר, עדיין יש ד' אמות לאדם שהם שייכים לו, ואם אדם מוליך ומביא חפצים תוך ד' אמות שלו כל היום כולו, לא עשה מלאכה. כאשר עובר אדם את הקו האדום ומעביר דבר חוץ לד' אמות שלו, הוא כאילו מעביר מרשות לרשות, וחייב משום מעביר ד' אמות ברה"ר.
כמובן, אנו לא סופרים את ד' אמותיו של אדם כל הזמן, כי הם תמיד משתנים. אדם המהלך ברה"ר, יש לו כמין עיגול של ד' אמות הזזות בתמידיות אתו, והוא עומד בנקודה המרכזית בה. אבל, כאשר אדם מתחיל לטלטל משהו, עכשיו הוא הגדיר את תחילת מקום ד' אמותיו. עכשיו שנושא משהו, כאילו שהקצה של ד' אמותיו נהדקות ארצה, והוא מהלך מקצה ד' אמותיו עד תחילת רה"ר (קצה הסופי של ד' אמותיו). הד' אמות קובעו ע"י מעשה זה של העברה שהוא עושה, וכשהוא עובר את הסף של ד' אמות, עבר על איסור דאו'.
אבל, כאשר אדם זורק חפץ באויר, אז כשהוא מהלך ברה"ר, הד' אמות לא נהדקות ארצה, כי אין לו חפץ ביד, ואין סיבה שהד' אמות לא ימשיכו לזוז בתמידיות איתו. כאשר עומד שוב במקום השני, הד' אמות הם אותם ד' אמות אשר היו כאשר הוא זרק ועקר את החפץ. אע"פ שמבחינת הקרקע, הם אמות שונות, לגבי הגברא, לגבי מלאכת הזורק השייכת לו, הם אותם הד' אמות. וזה בדיוק השאלה, האם הד' אמות זזים אתו, וזהים לאיפה שהתחיל לזרוק, או לא? זה ספק ר' יוחנן.
ליתר ביאור, נסביר בדרך אחר, עם מילים קצת שונות, אבל הרעיון הוא שווה. כאשר חפץ נמצא בידו של אדם, יש לו מציאות דוּאַלְית:
א) נחשב מונח על הגוף/יד הזה, ו
ב) נחשב מונח ברשות אשר בו נמצא הגוף/יד.
מעשה זריקה מקיימת עקירה מן הגוף ותחילת ההולכה מקיימת עקירה מן הרשות בו נמצא הגוף.
במקרה שלנו, החפץ נזרק מן היד ונתפס ביד אחר. כיוון ששני הידיים שייכים לאותו אדם, אפשר להתעלם מן העובדא שהאדם זז, כי החפץ נעקר מן הגוף ואח"כ נח שוב על הגוף. החפץ למעשה נשאר באותו יד ממנו יצא. לכן זה כאילו לא זז. לעומת זו, כאשר האדם זז בעצמו, ועובר ברה"ר, אי אפשר לחלק את היד מן ההעברה ברה"ר, ולכן, זה עבר ד' אמות ברה"ר וחייב. העקירה עוקרת מן הקרקע ומניחה שוב על הקרקע.
שיטת חכמי ספרד:
כאשר למדנו את שיטת ר"ח, היה ברור מתוס' וגם היה הגיוני שר"ח משווה בין מקרה 5 למקרה 3. אבל דבר זה לא מוסכם לכל הראשונים.
הרמב"ן בפירושו לדברי ר"ח מזכיר את המהלך בה נקט תוס', ולא דאיק לו. הוא מתקשה כי אם החפץ עבר עד מקום אשר היה הולך להיות נח על פי הזריקה הראשונה, איך אפשר להגדיר את זה כשני כוחות? הרי הכח המעשי אשר ביצע את כל המלאכה, כח אחד היא! נכון שחייב הזורק, אבל איך אפשר בכלל להגדיר את זה כשני כחות באדם אחד? זה כח אחד באדם אחד!
על כן מביא הרמב"ן אפשרות שנייה בהסבר המקרה לפי ר"ח, דחוקה מאוד: "כגון שקיבל בעקירה ממקומו", שהחפץ נעצר על ידו קודם שהגיע למקום אשר היה מגיע על ידי המעשה הראשון. עכשיו מובן היטב איך אפשר להיות הוא אמינא שהמעשה מוגדר כ"שני כוחות". ושאלת ר' יוחנן היא: האם המקרה הזה למקרה של (בלשון הרמב"ן) "שני בני אדם דמי, בעומד ומקבל"? דהיינו, בצד זה של שאלת הגמ', הרמב"ן משווה את 5 למקרה של אי-יירוט (מקרה 3), "דהא, עקירה והנחה תרוייהו מכחו אתו". סיבת החיוב במקרה 3 זה שההנחה נובעת ישירות מן מעשה העקירה, אז הם כנעשו ע"י הזורק , ולכן חייב. במקרה 5, בגלל שיש רק אדם הפועֵל אחד, זה רק יכול להיות שני כחות אם מדובר ביירוט. לכן מדובר ביירוט, וזה שני כחות, והם נעשו ע"י אדם אחד, ולכן חייב. מורם מכל זה, שיש שני מוצרכים לחייב: 1) שהמעשה ייעשה ע"י שני כחות (וזה נותן הוא אמינא של פטור), וגם ש2) שני הכחות הללו ייעשו ע"י אדם אחד. עד כאן דעת הרמב"ן, ורשב"א גם כן כותב כמעט אותם המילים.
עכשיו, לצד השני של שאלת ר' יוחנן: "או דילמא, כאדם אחד דמי", ואומר הרמב"ן: "שעשה עקירה ולא הניחה במקום אחר דפטור, והכא נמי, ההנחה לא נעשית מכחו הראשון". רמב"ן בפירוש מתנגד לדברי ר"ח, שהוי כמושיט מימינו לשמאלו, או עקירה זוהי מקום ההנחה. הרמב"ן מסביר שבגלל שההנחה לא נעשית מכח העקירה, שמא זה שווה למקרה בו עשה אדם עקירה ולא עשה הנחה, כי ההנחה באה מכח אחר לגמרי. ע"י זה, מצרף הרמב"ן עוד תנאי לחיוב בזריקה, 3) שההנחה תהיה תוצאה ישירה של העקירה. ושאלת הר' יוחנן בגמ' היא: האם תנאי 3, זה רק במקרה בו מדובר בשני בני אדם, ולכן יש סיבה טובה לחלק את המלאכה, אבל במקרה 5 שמדובר באותו זורק לאורך כל המלאכה, אין צורך בתנאי 3, ולכן הוי כשני בני אדם וחייב, או דילמא, אפילו במקרה 5, יש צורך בתנאי 3 ולכן הוי כאדם אחד ופטור.[5]
כמובן, הבנה זו בגמ' דחוקה. לכן מסיים רמב"ן ב"יש לרש"י ז"ל פירוש אחר טוב מזה [הפירוש שהסברנו באריכות לעיל], אבל אין הגירסא מודה לו." רמב"ן מתאבל על זה שאין בידו גירסא שיכולה לכלכל את שיטת רש"י, ולכן עומד בדוחקו. לעומת זו, הרשב"א, אחרי כל הענין, מוכן לקבל את שיטת רש"י כיותר נכונה, ואומר בפשטות, "רש"י פירש...וכן עיקר."
--------------------------------------
[1] המורם מנקודה זו, שרש"י לפי צד "כשני בני אדם", מצריך הנחה הנובע ישירות מן העקירה כדי לחייב. זה מייצר מלאכה או מעשה אחת.
[2] ברור מהרשב"א שכך הוא קורא את תוס', כי הוא (ואריאל העלה קושי זה לפני שראינו את זה ברשב"א) מעלה כקושי בשיטה זו שלפי הסבר זה, המילה "עקר" ב4 שונה במשמעותה מכוונת המילה ב5. ב4, הכוונה ליירוט (interception), ובמקרה 5, הכוונה זה לתפיסה במקום אשר היה מגיע החפץ מלכתחילה. זה לא כ"כ קשה, כי במקרה 5 יש צורך בריצה כי מדובר באותו פועֳל, והמילה היחידה שהגמ' יכולה להשתמש זה "עקירה", שהוא זז ממקומו, ולכן המילה לא מתכוונת ליירוט. אבל ב4, יש שני בני אדם, והמילה "עקר" משומשת במובן מנוגד ל"עמד במקומו" שבמקרה 3.
על אף זאת, הבאנו לדיון אפשרות נוספת בהבנת תוס' בשיטת ר"ח (ואולי אפשרות זו היא תהווה תשובת תוס' עצמו לטענת הרשב"א), שלא כרוכה באי-עקביות במובן המילים: תוס' משנה בהבנת מקרה 4 ולפי ר"ח, מבין את המקרה כמקרה אשר בו אין יירוט. אם כן, למה הדין שונה מ3 ל4? ההסבר הוא ש3 זה מקרה אשר בו התכוון הזורק שהתופס יתפס, ולכן חייב כי נעשית מחשבתו. אבל ב4, מדובר איך שהזורק התכוון שהדבר יגיע לקרקע במקום מסויים, וקדם התופס ועשה שהחפץ ינוח באותו מקום, אבל במקום להיות נח על הקרקע, נח החפץ על ידו, ולכן לא נעשית מחשבתו של הזורק, ופטור הזורק. המורם מכל האמור הוא שבמקרה 5, צד "כשני בני אדם" חייב כי אדם שזורק לעצמו, בוודאי מתכוון שהחפץ יגיע למקום אשר בו תפס, ושיגיע לידו. לכן, חייב הזורק אי הוי כשני בני אדם (כי אם כאדם אחד דמי, אז זה כמעביר מימינו לשמאלו, כמו שנפרש להלן).
[3] באמת, יש שלש דרכים להבין את מקרה 5 בדברי ר"ח, ורק הראשון מוכח שאין הנחה ענין בדין זורק.
1) זרק החפץ לאדם מסויים, והוא עקר, קידם וקיבל את החפץ במקום מוקדם יותר מאיפה שהיה החפץ נח טבעית. לפי אפשרות זו, אכן אין הנחה חשובה במקרה זורק לר"ח, כי הראשון לא עשה הנחה כלל, ועדיין חייב.
2) התכוון שהחפץ ינוח במקום מסויים, והתופס בא ומגיע למקום המסויים הזה, וקבל. כל מה שהשתנה ממחשבתו של הזורק זה שעכשיו במקום להיות נח על הקרקע, החפץ בידו של אחר. ובגלל שנח במקום שהתכוון, חייב, כי נעשת מחשבתו, וגם הנחה שלו נעשתה, כי התופס לא עשה מעשה יותר מלהיות כמו קרקע, וההנחה מתייחסת לזורק. זה לא כ"כ נראה מדברי ר"ח, במיוחד ש ר"ח משמע (בדבריו ש"כגון שזרק לחבירו חייב בזה שנעשית מחשבתו") שזריקה ליד מישהו שונה מזריקה לקרקע, וכל סיבת חיוב של ר"ח זה שנעשית מחשבתו, ולא שהיה פה הנחה (שזה רק היכי תמצא שיהיה מלאכה).
3) הצהיר על כוונתו לזרוק לראובן, אבל חטא, וראובן נעקר כדי שמחשבת הזורק תיעשה. גם לזה שייך השאלה ששייכת לעיל.
למעשה, בגלל גירסת ר"ח, שאם 5 זה כשני בני אדם, זה סיבה לחייב, נאלצים אנו ללכת על דרך הבנה הראשונה, כי אם באמת נאמר שהנחה זה חשוב למלאכת הזורק, אז קשה עד מאד להסביר למה השוואה לשני בני אדם יהווה סיבה לחייב. אולי זה הסיבה שבאפשרות השנייה שלו, הרמב"ן מודה שהמהלך של רש"י זורמת ביותר נחת, אבל מה יעשה, הגירסא שלפניו (שהיתה גירסת ר"ח) לא משתלבת כלל עם שיטה כמו שיטת רש"י.
[4] אע"פ שר"ח משמע מפה שחשוב הנחה, וכמובן, צריכים הנחה כהיכי תמצא שיהיה פה מעשה מלאכה (כי בלי זה, אין מלאכה שמחייבת בשבת). אבל ההנחה זה לא העניין המחייב, החשוב כאן, כי מוכח מלשונו קודם שלא, וההנחה פה זה משמש דרך להסביר שכל המעשה נעשית במקום אחד. לא הכוונ ה שיש צורך הלכתי להנחה לר"ח. נדגיש פה בלי להתמקד על זה, שיש שינוי בין ר"ח לתוס' שמצטטו. לעומת ר"ח, תוס' אומר "ופטור, דהוי כמו שנותן מימינו לשמאלו -- דאע"פ שהעבירה ד' אמות, פטור."
[5] המילים של הרמב"ן, "שעשה עקירה ולא הניחה במקום אחר", אם לא היינו יודעים את המשך דברי הרמב"ן, היו מורים על שיטתינו בדברי ר"ח מלעיל, שלא היה הנחה במקום חיוב, אלא באותו מקום בו עקר הזורק את החפץ, ולכן פטור. רשב"א באמת משמע כן, ואין לו המשך כמו שיש לרמב"ן שהורס הבנה כזו. דברי הרשב"א: "באותו מקום שנעקר – ממנו חזר ונח, הלכך פטור." מכח זה, נאלצים אנו להניח שהיה שיטה מוקדמת ממנו גם הרמב"ן וגם הרשב"א שאבו את דבריהם, ושיטה זו הזכירה את דברים אלו ש"עשה עקירה ולא הניחה במקום אחר". (כמעט מוכח מדבריו של הרשב"א שהיה שיטה מוקדמת שהרמב"ן ורשב"א מצטטים, מזה שרשב"א מצטט את הרמב"ן בתחילת דבריו, ואז אומר את הדברים החשובים האלו בשם יש מי שאומר.) רשב"א (וגם תוס' ור"ח) היו מוכנים לקבל חידוש מחודש זה כמו שהוא (וכמו שהסברנו לעיל), אבל רמב"ן לא היה מוכן לקבל זו, ולכן נאלץ להסביר כמו שדחק במשך דבריו, ש"הכא נמי ההנחה לא נעשית מכחו הראשון".
[1] המורם מנקודה זו, שרש"י לפי צד "כשני בני אדם", מצריך הנחה הנובע ישירות מן העקירה כדי לחייב. זה מייצר מלאכה או מעשה אחת.
[2] ברור מהרשב"א שכך הוא קורא את תוס', כי הוא (ואריאל העלה קושי זה לפני שראינו את זה ברשב"א) מעלה כקושי בשיטה זו שלפי הסבר זה, המילה "עקר" ב4 שונה במשמעותה מכוונת המילה ב5. ב4, הכוונה ליירוט (interception), ובמקרה 5, הכוונה זה לתפיסה במקום אשר היה מגיע החפץ מלכתחילה. זה לא כ"כ קשה, כי במקרה 5 יש צורך בריצה כי מדובר באותו פועֳל, והמילה היחידה שהגמ' יכולה להשתמש זה "עקירה", שהוא זז ממקומו, ולכן המילה לא מתכוונת ליירוט. אבל ב4, יש שני בני אדם, והמילה "עקר" משומשת במובן מנוגד ל"עמד במקומו" שבמקרה 3.
על אף זאת, הבאנו לדיון אפשרות נוספת בהבנת תוס' בשיטת ר"ח (ואולי אפשרות זו היא תהווה תשובת תוס' עצמו לטענת הרשב"א), שלא כרוכה באי-עקביות במובן המילים: תוס' משנה בהבנת מקרה 4 ולפי ר"ח, מבין את המקרה כמקרה אשר בו אין יירוט. אם כן, למה הדין שונה מ3 ל4? ההסבר הוא ש3 זה מקרה אשר בו התכוון הזורק שהתופס יתפס, ולכן חייב כי נעשית מחשבתו. אבל ב4, מדובר איך שהזורק התכוון שהדבר יגיע לקרקע במקום מסויים, וקדם התופס ועשה שהחפץ ינוח באותו מקום, אבל במקום להיות נח על הקרקע, נח החפץ על ידו, ולכן לא נעשית מחשבתו של הזורק, ופטור הזורק. המורם מכל האמור הוא שבמקרה 5, צד "כשני בני אדם" חייב כי אדם שזורק לעצמו, בוודאי מתכוון שהחפץ יגיע למקום אשר בו תפס, ושיגיע לידו. לכן, חייב הזורק אי הוי כשני בני אדם (כי אם כאדם אחד דמי, אז זה כמעביר מימינו לשמאלו, כמו שנפרש להלן).
[3] באמת, יש שלש דרכים להבין את מקרה 5 בדברי ר"ח, ורק הראשון מוכח שאין הנחה ענין בדין זורק.
1) זרק החפץ לאדם מסויים, והוא עקר, קידם וקיבל את החפץ במקום מוקדם יותר מאיפה שהיה החפץ נח טבעית. לפי אפשרות זו, אכן אין הנחה חשובה במקרה זורק לר"ח, כי הראשון לא עשה הנחה כלל, ועדיין חייב.
2) התכוון שהחפץ ינוח במקום מסויים, והתופס בא ומגיע למקום המסויים הזה, וקבל. כל מה שהשתנה ממחשבתו של הזורק זה שעכשיו במקום להיות נח על הקרקע, החפץ בידו של אחר. ובגלל שנח במקום שהתכוון, חייב, כי נעשת מחשבתו, וגם הנחה שלו נעשתה, כי התופס לא עשה מעשה יותר מלהיות כמו קרקע, וההנחה מתייחסת לזורק. זה לא כ"כ נראה מדברי ר"ח, במיוחד ש ר"ח משמע (בדבריו ש"כגון שזרק לחבירו חייב בזה שנעשית מחשבתו") שזריקה ליד מישהו שונה מזריקה לקרקע, וכל סיבת חיוב של ר"ח זה שנעשית מחשבתו, ולא שהיה פה הנחה (שזה רק היכי תמצא שיהיה מלאכה).
3) הצהיר על כוונתו לזרוק לראובן, אבל חטא, וראובן נעקר כדי שמחשבת הזורק תיעשה. גם לזה שייך השאלה ששייכת לעיל.
למעשה, בגלל גירסת ר"ח, שאם 5 זה כשני בני אדם, זה סיבה לחייב, נאלצים אנו ללכת על דרך הבנה הראשונה, כי אם באמת נאמר שהנחה זה חשוב למלאכת הזורק, אז קשה עד מאד להסביר למה השוואה לשני בני אדם יהווה סיבה לחייב. אולי זה הסיבה שבאפשרות השנייה שלו, הרמב"ן מודה שהמהלך של רש"י זורמת ביותר נחת, אבל מה יעשה, הגירסא שלפניו (שהיתה גירסת ר"ח) לא משתלבת כלל עם שיטה כמו שיטת רש"י.
[4] אע"פ שר"ח משמע מפה שחשוב הנחה, וכמובן, צריכים הנחה כהיכי תמצא שיהיה פה מעשה מלאכה (כי בלי זה, אין מלאכה שמחייבת בשבת). אבל ההנחה זה לא העניין המחייב, החשוב כאן, כי מוכח מלשונו קודם שלא, וההנחה פה זה משמש דרך להסביר שכל המעשה נעשית במקום אחד. לא הכוונ ה שיש צורך הלכתי להנחה לר"ח. נדגיש פה בלי להתמקד על זה, שיש שינוי בין ר"ח לתוס' שמצטטו. לעומת ר"ח, תוס' אומר "ופטור, דהוי כמו שנותן מימינו לשמאלו -- דאע"פ שהעבירה ד' אמות, פטור."
[5] המילים של הרמב"ן, "שעשה עקירה ולא הניחה במקום אחר", אם לא היינו יודעים את המשך דברי הרמב"ן, היו מורים על שיטתינו בדברי ר"ח מלעיל, שלא היה הנחה במקום חיוב, אלא באותו מקום בו עקר הזורק את החפץ, ולכן פטור. רשב"א באמת משמע כן, ואין לו המשך כמו שיש לרמב"ן שהורס הבנה כזו. דברי הרשב"א: "באותו מקום שנעקר – ממנו חזר ונח, הלכך פטור." מכח זה, נאלצים אנו להניח שהיה שיטה מוקדמת ממנו גם הרמב"ן וגם הרשב"א שאבו את דבריהם, ושיטה זו הזכירה את דברים אלו ש"עשה עקירה ולא הניחה במקום אחר". (כמעט מוכח מדבריו של הרשב"א שהיה שיטה מוקדמת שהרמב"ן ורשב"א מצטטים, מזה שרשב"א מצטט את הרמב"ן בתחילת דבריו, ואז אומר את הדברים החשובים האלו בשם יש מי שאומר.) רשב"א (וגם תוס' ור"ח) היו מוכנים לקבל חידוש מחודש זה כמו שהוא (וכמו שהסברנו לעיל), אבל רמב"ן לא היה מוכן לקבל זו, ולכן נאלץ להסביר כמו שדחק במשך דבריו, ש"הכא נמי ההנחה לא נעשית מכחו הראשון".
1 comments:
Anonymous
said...
זה יכול להיות בסדר כי יהיה לשים דבר על זה בבלוג האישי הקטן שלי אם אני שולח הפניה לדף האינטרנט הזה?
Post a Comment